כבר מזמן אני חושבת שצריך לעשות עליו סרט. "החתולים של שוקה".

סימן ההיכר שלו על המגרש, האופן שבו הלב שלו נמצא גלוי וחשוף על השרוול.

שוקה דואג לכולם. אכפת לו. לא משנה אם זאת חתולה שעכשיו בהריון וכואב לו הלב שלא הצליח לעקר אותה, או תלמיד שלו שעבר ניתוח והוא חושב עליו ודורש בשלומו. יש לו לב רך ורחב ויש בו מקום לכולן ולכולם.

שוקה הוא נס שהתחולל בחיי. קיבלתי אותו במתנה מבת-זוג חובבת טניס שהייתה תלמידה שלו מילדות והוא האדם היחיד שאי פעם הצליח לגרום לי לקום מהספה. ולא רק לקום ממנה, אלא להישאר על המגרש. לא עשיתי ספורט יום בחיי לפניו, ולמרות שנמשכתי קצת לטניס (בזכות האחיות ווילאימס שהיממו את לבי) לא האמנתי שאהיה טובה. שאוכל להתמיד. שזה בכלל בשבילי.

ואז. על המגרש. פגשתי עיניים אוהבות, לב רחב, חיוך אמיתי ורכות של אדם שכל מה שהוא רוצה זה לעזור לך להרגיש טוב עם עצמך. על המגרש ומחוצה לו. עם הרבה עדינות ואמונה הוא עודד אותי, החמיא לי, חיזק אותי והעצים אותי. עזר להאמין לא רק שאני יכולה, אלא שנולדתי לזה ("איפה היית בגיל 7-8, תגידי לי??"). הוא שינה לי לחלוטין את התפיסה שלי לגבי עצמי. חוויתי איתו כזה מהפך שבשלב מסויים מצאתי את עצמי מזמינה את ההורים שלי לראות אותי משחקת. בגיל ארבעים פלוס. שיראו ולא יאמינו. שוקה ייצר לי פינה קסומה בחיים שלא הייתה לי קודם, וגם הכיר לי את ענבל, פרטנרית המופת שלי בטניס.

טניס זה ספורט של התמסרות, ושוקה הוא אתם מתמסר. יש לו פינה חמה בלב לכל תלמיד ותלמידה, והאימון איתו מהנה לא פחות מהשיחות שנוצרות בין לבין. יש לו יכולת לייצר אינטימיות עדינה ואמיתית עם כל מי שבא/ה איתו במגע. המשבצת הקבועה איתו הפכה לחלק חשוב ובלתי נפרד מהשגרה שלי, ואם יורד גשם אני מרגישה שחסר לי חלק מהשבוע. ולא רק ואפילו לא בעיקר בגלל הספורט.

אני מרגישה בת מזל שמכל המאמנים בעולם זכיתי לפגוש את שוקה. להכיר אותו. להיכנס לו ללב. ולאפשר לו להיכנס ללב שלי. הוא מתנה גדולה לעולם הזה, למדינה הזאת ולכל היצורים החיים שזוכים להיות בקשר איתו – ההולכים על שתיים וגם ההולכים על ארבע.

שוקה, אתה אדם נדיר. אין עוד אחד כמוך בעולם כולו. בדקתי.

אני מאחלת לך ולנו שנזכה להנות מנוכחותך על המגרש ומחוצה לו עוד הרבה שנים. בריאות, אושר והרבה ימים שטופי שמש. תודה על כל מי ועל כל מה שאתה. בגלגול הבא אני מתייצבת אצלך כבר מילדות. מבטיחה.

גילי פליסקין