מספרים על שוקה
הגעתי להתאמן אצל שוקה בגיל 18, ממש במקביל לגיוס לצה"ל, ואחרי כ- 9 שנים של אימונים במרכז הטניס ברמת השרון.
שוקה, שאז בעיקר אימן מבוגרים ופה ושם ילדים, ברובם אם זכור לי נכון, לא תחרותיים, לקח אותי כ"פרוייקט".
שוקה הביא אותי לזכייה ראשונה באליפות ישראל לבוגרות (אחר כך הגיעו עוד 4), ולהישגים נוספים גם בזירה הבינלאומית, אבל מעבר להישגים, שוקה לימד אותי בעיקר לחשוב על המגרש.
רוב האימונים עד אז התרכזו בטכניקה, וכששוקה נכנס לתמונה, הטניס שלי קיבל את המימד הנוסף שהיה חסר לו כדי לעשות צעדים משמעותיים קדימה.
במשפט אחד אפשר לסכם:
לפני שוקה ידעתי לחבוט היטב בכדור. כששוקה לקח פיקוד- למדתי לשחק טניס.
אילנה ברגר (הרפז)
Shuka Shalem, the gentleman who is always sensitive to everybody around. The couch with lots of patient and positive attitude. Punctual and polite. I can’t imagine my life without playing tennis with Shuka twice a week
שוקה לימד אותי טניס והרבה יותר מזה. הוא מאסטר זן בתנועה, ואחד המורים החשובים שהיו לי בחיי.
בן אדם, צנוע, הלב הכי רחב שאפשר לחשוב עליו, מאמן טניס דגול, אלוף טניס. אלוף.
ההיכרות שלי עם שוקה נמשכת עשרות שנים כמו גם של רבים אחרים, היכרות שהתחילה על מגרש הטניס והפכה לידידות וחברות ובעיקר הערכה רבה.
בכל מערכת היחסים ארוכת השנים הזו יש סיפור שממחיש יותר מכל מי זה שוקה:
לפני כ- 12 שנים עברתי בחו"ל ניתוח ארוך ומסובך. למזלי הרב הניתוח הצליח וחזרתי ארצה לאחר חודש ימים באשפוז עם עין חבושה, שיתוק של חצי פנים……
שוקה, שלאורך כל המסע הזה היה בקשר עם משפחתי לדאוג לשלומי, שיכנע אותי בעקשנות רבה לחזור בהקדם למגרש הטניס (מה שנראה לי באותם ימים כמשימה בלתי אפשרית ואולי אפילו לא הגיונית) ולמרות שלא הייתי כשיר למשחק היה מקדיש לי שעות שבהן עמדנו על המגרש וניסיתי לתפוס כדורים שהוא זרק לי. התמדתו, עקשנותו, אישיותו עזרו לי יותר מכל לחזור לחיים נורמליים וכמובן למשחקי טניס כמעט יום יומיים.
כמובן שבחודשים הראשונים "לטיפולו" בי התעקש שזה יהיה ללא תשלום.
אני חב לאיש היקר הזה לא רק את מה שאני יודע בטניס אלא גם את שיקומי הנפשי. מי יודע לאן זה היה מוביל אלמלא עקשנותו ואישיותו של שוקה.
בשלבים רבים הרגשתי שהוא פשוט התעקש לצרף אותי לקבוצת החתולים שאותם דאג לפנק מידי יום, גם בימים הרטובים, החמים ובכלל.
מיאו, מיאו שוקה.
בהערצה, יעקב בלט
לא הכרתי את שוקה שלם אישית, אבל עבורי ועבור כל מי שגדל בטניס הישראלי מדובר באגדה אמיתית
בפעם הראשונה פגשתי את שוקה במועדון הטניס בימקא בירושלים כשהייתי בת 10 - ונשמטה לי הלסת. הוא היה הבחור היפה ביותר שראיתי מימי, וגם היה - ונשאר - עדין, תומך ומשרה ביטחון במידה שלא תתואר. פגשתי אותו שוב כעבור שנים רבות במועדון הטניס שעל גדת הירקון: הוא נשאר בדיוק כמו שזכרתי אותו כל כך בחדות ובהירות: עדין, רגיש ותומך. שוקה היה נשאר בן-אדם ומורה מופלא. קסם ייחודי ומיוחד במינו. על כך יעידו לא רק בני אדם שמכירים אותו אלא גם כל החתולים שהוא הציל וטיפח ואהב - במועדון ובשאר חלקי העיר
Shuka continues to be an inspiration to our family. Our children were influenced by Shuka’s sincerity and love for tennis, respect of each other and manners on the court. The seriousness and concentration of Shuka’s approach to every ball played is exemplary. Shuka knows how to read the player, his body language and to respond in an amicable and kind way that brings out the best in the player and allows him to leave the court on a high and playing at least 50% better than he actually would play with someone else. We wish Shuka many more healthy years in body and in mind and hopefully for us the same!
אגדה ושמה שוקה.
לפני קצת פחות מעשרים שנה הגעתי למגרשי הטניס בפארק הירקון לאימון טניס פרטי עם שוקה. שוקה, אותו לא הכרתי קודם לכן, היה מוכר לי מעצם היותי חובב טניס מושבע. ידעתי שמדובר באגדת טניס. מה שלא ידעתי זה שמדובר באדם חרוץ, עניו, רגיש, עדין, טוב לב, מפרגן, נדיב, ששם את טובתו האישית בצד וכל רצונו הינו לשמח ולספק את מי שבקרבתו. בהמשך זכיתי להכיר גם את נאוה, רעייתו המקסימה של שוקה. מיד עם היכרותינו נוצר בינינו חיבור עמוק ולבבי שנשמר עד היום וכמובן ימשיך קדימה לימים לבוא. שוקה הוא אגדת טניס, אבל יותר מכך הוא אגדה של בן אדם שלא קיימת עוד כדוגמתה. אני אוהב את שוקה מעומק ליבי ומאחל לכל מכריו ואוהביו וכמובן גם לי באופן אישי להנות מאישיותו ומאימוני הטניס עמו עוד שנים רבות לבוא.
מכירה מעט אנשים שמחכים כל כך שהשבת כבר תיגמר ויגיע בוקר יום ראשון והאימון אצל שוקה. הוא מתקן אותי כל פעם שאני אומרת שיעור ולא אימון, אבל זה בהחלט שיעור. שיעור בכבוד למה שאנחנו עושים ובכבוד לבני אדם אחרים, שיעור בעדינות – במחבט וגם בלב, ברגישות – במחבט וגם בלב, במסירות ובחכמת הלב והמחבט.
תודה שוקה על כל השנים שעברו ועל כל אלה שתבואנה. על הזמן שאתה מוסיף בכל פעם שמתאפשר, על התמיכה והעידוד בכל מה שקשור לטניס ובכל מה שלא קשור.
מיכל שכטר
שוקה, כשמו כן הוא, שלם.
אדם שלם. מכלול עשיר של תכונות אישיות ואנושיות מרחיבות לב.
שלם שהוא יותר מסכום חלקיו. יותר מסך תלמידותיו ותלמידיו.
שלם עם עצמו ועם החיים שהוא חי. עומד מאחוריהם. נהנה מהם.
אם זה היה תלוי בו העולם שלנו היה נראה אחרת. עולם של שלום.
שלום בין בני ובנות אדם. שלום בין יצורי אנוש לבעלי החיים.
כבר מזמן אני חושבת שצריך לעשות עליו סרט. "החתולים של שוקה".
סימן ההיכר שלו על המגרש, האופן שבו הלב שלו נמצא גלוי וחשוף על השרוול.
שוקה דואג לכולם. אכפת לו. לא משנה אם זאת חתולה שעכשיו בהריון וכואב לו הלב שלא הצליח לעקר אותה, או תלמיד שלו שעבר ניתוח והוא חושב עליו ודורש בשלומו. יש לו לב רך ורחב ויש בו מקום לכולן ולכולם.
שוקה הוא נס שהתחולל בחיי. קיבלתי אותו במתנה מבת-זוג חובבת טניס שהייתה תלמידה שלו מילדות והוא האדם היחיד שאי פעם הצליח לגרום לי לקום מהספה. ולא רק לקום ממנה, אלא להישאר על המגרש. לא עשיתי ספורט יום בחיי לפניו, ולמרות שנמשכתי קצת לטניס (בזכות האחיות ווילאימס שהיממו את לבי) לא האמנתי שאהיה טובה. שאוכל להתמיד. שזה בכלל בשבילי.
ואז. על המגרש. פגשתי עיניים אוהבות, לב רחב, חיוך אמיתי ורכות של אדם שכל מה שהוא רוצה זה לעזור לך להרגיש טוב עם עצמך. על המגרש ומחוצה לו. עם הרבה עדינות ואמונה הוא עודד אותי, החמיא לי, חיזק אותי והעצים אותי. עזר להאמין לא רק שאני יכולה, אלא שנולדתי לזה ("איפה היית בגיל 7-8, תגידי לי??"). הוא שינה לי לחלוטין את התפיסה שלי לגבי עצמי. חוויתי איתו כזה מהפך שבשלב מסויים מצאתי את עצמי מזמינה את ההורים שלי לראות אותי משחקת. בגיל ארבעים פלוס. שיראו ולא יאמינו. שוקה ייצר לי פינה קסומה בחיים שלא הייתה לי קודם, וגם הכיר לי את ענבל, פרטנרית המופת שלי בטניס.
טניס זה ספורט של התמסרות, ושוקה הוא אתם מתמסר. יש לו פינה חמה בלב לכל תלמיד ותלמידה, והאימון איתו מהנה לא פחות מהשיחות שנוצרות בין לבין. יש לו יכולת לייצר אינטימיות עדינה ואמיתית עם כל מי שבא/ה איתו במגע. המשבצת הקבועה איתו הפכה לחלק חשוב ובלתי נפרד מהשגרה שלי, ואם יורד גשם אני מרגישה שחסר לי חלק מהשבוע. ולא רק ואפילו לא בעיקר בגלל הספורט.
אני מרגישה בת מזל שמכל המאמנים בעולם זכיתי לפגוש את שוקה. להכיר אותו. להיכנס לו ללב. ולאפשר לו להיכנס ללב שלי. הוא מתנה גדולה לעולם הזה, למדינה הזאת ולכל היצורים החיים שזוכים להיות בקשר איתו – ההולכים על שתיים וגם ההולכים על ארבע.
שוקה, אתה אדם נדיר. אין עוד אחד כמוך בעולם כולו. בדקתי.
אני מאחלת לך ולנו שנזכה להנות מנוכחותך על המגרש ומחוצה לו עוד הרבה שנים. בריאות, אושר והרבה ימים שטופי שמש. תודה על כל מי ועל כל מה שאתה. בגלגול הבא אני מתייצבת אצלך כבר מילדות. מבטיחה.
גילי פליסקין
בשנות ה-30 המאוחרות גיליתי את הטניס, שהכניס הרבה אור לחיי, אבל הדובדבן שבקצפת הגיע לפני כעשור, כשזכיתי להיות התלמידה האחרונה שהצטרפה למועדון היוקרתי של שוקה! (כך לפחות הוא נהנה לספר…). כמובן שהרגשתי ברת מזל ואף התעורר בי החשד שמדובר באדם מיוחד במינו, אבל את גודל העניין הבנתי בחגיגת יום הולדת 70, בה שיתפו תלמידיו בזה אחר זו כמה שנים הם מתאמנים עם שוקה – 15, 20, 25, 30…
לצד תחושת ה"ירקרקות" שאחזה בי, הבנתי ששוקה הוא לא פחות מאימפריה! – אפילו את ביבי הוא עוקף בהליכה.
על תולדות האימפריה למדתי עם הזמן – מהתלמידים, מענקית החיפוש ומגזרי עיתונות נדירים שהביא עמו שוקה לארוחת שניצלים מיתולוגית. אבל על האישיות יוצאת הדופן למדתי מתוך ההיכרות עצמה. כל המילים בהן אבחר יתגמדו אל מול הדבר האמיתי. וכל מי שמכיר את שוקה יודע בדיוק למה אני מתכוונת…
בעולם שמתרוקן מערכים, בו נדמה כי הכל סביבינו חרב, האימון השבועי עם שוקה מהווה עבורי אתנחתא ממירוץ העכברים, ומספק לי רגעים יפים של רוגע, הנאה וצחוק (כל זאת תוך שאני מתרוצצת בין צידי המגרש בעוד ששוקה נע לו בנונשלנטיות ברדיוס של מטר).
את "אי השפיות" הזה מספק שוקה לחבורה לא קטנה של ברי מזל – יום יום, שעה שעה, בחום ובקור, בשמש ובצל, בקודש ובחול. שום דבר לא יעצור אותו – הטילים מעזה, התחממות גלובלית או הקורונה. בכל בוקר כמו שעון שוויצרי הוא מתייצב על מגרש מספר שש (לא לפני שהאכיל את כלל אוכלוסיית החתולים של גוש דן), ומשמח כל כך הרבה אנשים.
שוקה, האהבה הגדולה שלך לטניס דבקה בי ופתחה בפני עולם חדש. אני מקווה שאתה זוכר את ההבטחה שבגלגול הבא אתה מאמץ אותי 30 שנה מוקדם יותר, משפר לי את ההגשה, את הוולה, ועוד כמה "שיבצורים" קטנים ואנחנו יוצאים לכבוש את העולם!
ענבל
בשבילי, אושר נתפס כהבזקים של התעלות: רגעים שמגיעים בהפתעה ונושאים תחושה של הרמוניה, חיבור להווה והנאה מן הרגע, בלי זיכרונות עבר ובלי דאגות לעתיד. רגעים כאלה התרחשו על מגרש הטניס, בעיקר תחת לחץ הכדורים העמוקים של שוקה שלם, המורה שלי לטניס ואלוף ישראל לשעבר. הצורך לפעול מהר יותר ממה שהמחשבה מסוגלת גרם לנס הקטן הזה. הכדור, הגוף והתנועה התלכדו לאחדות שחוללה רגעי אושר. "אילו רק ניתן היה לחיות כך", נהגתי לומר לשוקה, "בלי לחשוב. פשוט להיות".
אמיר מנדל, מתוך סדרת כתבות בנושא האושר שפורסמו ב"הארץ"
